שבועיים הריון

הָרַב הִתְקַשֵּׁר הַבֹּקֶר וְהוֹדִיעָנוּ שֶׁ-
הָאֵם הַיּוֹלֶדֶת (שֶׁכְּבָר לֹא מְקֻבָּל לִקְרֹא לָהּ
בִּיוֹלוֹגִית)
בָּחֲרָה
בָּנוּ

מַה שֶּׁאוֹמֵר שֶׁ-
בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם תִּמָּסֵר לְיָדֵנוּ
תִּינֹקֶת
בַּת
יוֹמָהּ

האם היולדת

עַד הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הָיְתָה בְּהַכְחָשָׁה, הִיא רָצָה לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים וּמַה פִּתְאוֹם
הֵרָיוֹן פִּתְאוֹם, גַּם הָאַבָּא הַמּוֹלִיד כָּמוֹהָ בֵּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה קוֹרֵאָנִים שְׁנֵיהֶם כְּלוֹמַר
אָמֶרִיקָאִים מֵעֲדוֹת הַמִּזְרָח הָרָחוֹק

הַלֵּדָה תְּזֹרַז לְחֻפְשַׁת הָאָבִיב כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּפְסִיד יוֹם לִמּוּדִים בַּתִּיכוֹן וְתוּכַל מִיָּד
לָסֶגֶת חֲזָרָה כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם

איך נבחרנו

הִיא לֹא רָצְתָה בּוֹדְדִים וְלֹא
הוֹמוֹאִים וְהִיא
קָרְאָה אֶת מִכְתְּבֵי אֵם-יוֹלֶדֶת-יְקָרָה שֶׁל הַסְּטְרֵיְטִים הַזּוּגִיִּים
וּבָחֲרָה בָּנוּ
מִכָּל עַם וְרוֹמְמָה אוֹתָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן, בַּת שֶׁבַע עֶשְׂרֵה וּכְבָר חוֹרֶצֶת
גּוֹרָלוֹת וְאוֹי וַאֲבוֹי, צָרִיךְ
לְהַשִּׂיג מַהֵר מוֹשָׁב לָרֶכֶב כְּדֵי לָקַחַת מִבֵּית הַחוֹלִים זֶה הֲכִי דָּחוּף וְגַם
שֻׁלְחַן הַחְלָפָה וְחִתּוּלִים מִבַּד וַעֲרִיסָה וּמוֹבַּיְל שֶׁמְּנַגֵּן סוֹנָטָה מִסְפָּר
אַחַת וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ בָּעֲבוֹדָה וְגַם וְגַם אֱלֹהִים אַדִּירִים מַה עָשִׂינוּ

כשהכלבה מחרבנת

כְּשֶׁהַכַּלְבָּה מְחַרְבֶּנֶת


הַלֵּב מִתְרוֹנֵן



 


כל מי שלקח את כלבתו לטיול ביום יפה ובמצב רוח טוב כבר יבין ואין צורך להסביר הרבה.  ועולה בדעתי פרדוקס הנסיכה המחרבנת שהתנאתי בו לפני שנים.  אתה מעלה על הלב את האהובה, משאת הנפש, כפי שתארוה דורי דורות של רומנטיקנים, והיא כולה יופי וטוהר, פרחי השדה ופכפוך הנחל ושירת הציפורים, ואיך הו איך יעלה על הדעת שגם היא, יעלת החן, מתפנה לנקביה כאחד האדם, על כל הסירחון המתלווה ותרועת הנפיחה הבלתי נמנעת.  ושני פתרונות לו.  האחד, היותר מקובל, הוא הכחשה.  לא יעלה על הדעת ולכן לא יקום ולא יהיה.  תקום הגברת מן השולחן על מנת לפדר את אפה, והס מלהזכיר את מטרתה האמיתית.  ואם תיסדק לרגע חומת האשליה יזדעקו האמריקאים שבינינו ויקראו מלב קרוע טי אם איי, לאמור טו מאץ’ אינפורמיישן.  (ובמאמר מוסגר, ניזכר כאן באנדרסון קופר, המגיש תוכנית חדשות בסי אן אן, אשר יצא מן הארון זה מכבר לשברון ליבן של מיליוני אמריקאיות מים עד ים.  אנדרסון דנן ערך את האוטוביוגרפיה של אימו הישישה, ונחרד למקרא הציון שנתנה למי ממאהביה, שאמרה עליו שהוא הניז’ינסקי של הקונילינגוס. לשוא התחנן הבן על נפשו – גלוריה וונדרבילט סירבה להוציא את הפיסקה מן הספר).  אחרים, שחומת ההכחשה קשה להם אבל על הרומנטיקה לא רוצים לוותר, יטענו שאם האהובה אלוהית היא והיא מחרבנת, הרי שחרא הוא שירה, ובא לציון גואל.  ואני נמנה קצת על אלה האחרונים, סובב עם הכלבה, חופן בכפי את צואתה החמה (הנתונה, יש לומר, בתוך שקית ניילון כחולה, אטומה במיוחד וידידותית לסביבה, שעשו אותה לצורך זה, כי גם לי יש גבולות) ולבי הנ”ל מלא על גדותיו.

הערבים האלה

ההצהבה של עיתון הארץ נימשכת. הנה הידיעה:


קשה להלין על הכתב, הוא דווקא עשה מלאכתו נאמנה. בגוף הידיעה נכתב שהם אינם מעוניינים ללמוד יותר על השואה, מה שלא כל כך מפתיע בהתחשב בכמויות השואה שבהם האכילה אותם (ואותנו) מערכת החינוך הישראלית. אפשר לשער שהם לא רוצים ללמוד יותר כי הם כבר יודעים מספיק.  אבל הכותרת, זה כבר סיפור אחר. לא מעניין אותם הסבל שלנו, הם יורקים על ששת המיליונים, הזונות. אנטישמים כולם.

רק כדי לסבר את האוזן, הנה כותרת אלטרנטיבית: חצי מערביי ישראל מעונינים ללמוד יותר על השואה. איך זה? ואם את רוצה לשים דגש על העתיד, שיותר חשוב מההווה כשמדובר ביחסים בין יהודים לערבים בארץ, אפשר היה לכתוב רוב ערביי ישראל מתחת לגיל שלושים רוצים ללמוד יותר על השואה.  אלה גם כותרות מושכות לא פחות מהכותרת המקורית, וגם נאמנות יותר לגוף הידיעה.  אבל כנראה שלעורך הדף המסוים הזה יש סדר יום משלו, והוא לא אוהב ערבים באופן מיוחד.

קשה לי להאמין שזה העיתון ששוקן רוצה להדפיס, אבל אולי הוא לא לגמרי יודע מה קורה שם.

נ.ב. ועוד לא אמרתי כלום על אחוז היהודים שרוצים ללמוד על הנכבה הפלסטינית.

משפחת בן ברוך

מִשְׁפַּחַת בֵּן בָּרוּךְ הָיְתָה מִשְׁפָּחָה תַּרְבּוּתִית מְאֹד מֵהוֹלַנְד
הֵם גָּרוּ בְּגִבְעַת מִגְדַּל הַמַּיִם שֶׁהָיְתָה שְׁכוּנָה מְאֹד מוּזִיקָלִית
(לֹא רַק בִּקְנֵה מִדָּה אַשְׁקְלוֹנִי, אֶלָּא בְּמֻנָּחִים אוּנִיבֶרְסָלִיִּים)
הָיוּ לָהֶם שְׁנֵים עָשָׂר יְלָדִים (אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה)
כָּל אֶחָד נִגֵּן בִּכְלִי אַחֵר
כְּשֶׁטְּרוּדִי מֶסֶר נִצְּחָה אֶצְלָהּ בַּסָּלוֹן עַל
סִימְפוֹנְיַת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל הַיְדֶן אוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁל מוֹצַרְט
(אֲנִי בֶּן עֶשֶׂר עַל תֹּף צַעֲצוּעַ – טַם טַה-טַם, טִירָה טַם טַה-טַם)
וְהִיא אָמְרָה לְנַגֵּן שׁוּב מִ-צֶה, שֶׁכָּכָה יְהוּדִים מֶרְכַּז אֵירוֹפֶּאִים תַּרְבּוּתִיִּים קוֹרְאִים לָאוֹת סִי
אָז מִשְׁפַּחַת בֵּן בָּרוּךְ לְבַדָּהּ הָיְתָה אֵיזֶה שְׁלִישׁ הַתִּזְמֹרֶת
כִּי כְּמוֹ שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי הֵם כֻּלָּם נִגְּנוּ
חוּץ מֵעִדּוֹ שֶׁהִדְרַכְתִּי אִתּוֹ בַּצּוֹפִים וְהָיָה זוֹרֵק בֵּיצִים עַל הַחֲנִיכִים וְהָיָה פִּרְחָח בְּאֹפֶן כְּלָלִי
וְחוּץ מְמִירִי שֶׁהָיְתָה רַקְדָנִית וַאֲפִלּוּ רָקְדָה בְּבַת דּוֹר
ֶאֶתְמוֹל מָצָאתִי וִידֵאוֹ שֶׁלָּהּ בְּיוּטְיוּבּ, הִיא רוּחָנִית וְעוֹשָׂה שִׁיאָצוּ לְרַקְדָנִיּוֹת צְעִירוֹת
הִיא נִרְאֵית כָּל כָּךְ הוֹלַנְדִּית, שַׂעֲרָה לָבָן וְהִיא דּוֹמָה לַמַּטְרִיאַרְכִית מְאַנְטוֹנִיַה’ז לַיְן
וְגַם לְאִמָּא שֶׁלָּהּ שֶׁנִּגְּנָה עַל חָלִיל, אוּלַי הִיא הָיְתָה גִּיּוֹרֶת
וְהִיא עָבְתָה אֲבָל עֲדַיִן רוֹאִים בָּרוּר אֶת הַיְּפֵהפִיָּה הַנּוֹרְדִּית שֶׁהִיא הָיְתָה בְּגִיל עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ
(כְּשֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתָהּ בְּמִקְרֶה בַּכְּנִיסָה לַצַּוְתָּא, אֲנִי הָיִיתִי בֶּן תֵּשַׁע עֶשְׂרֵה, וְהִיא כְּבָר דִּבְּרָה עַל צִ’י).
מַרְטִין הָאָח הַבְּכוֹר (כִּנּוֹר) הִשְׁאִיר לִפְנֵי שָׁנָה בִּקֹּרֶת חִיּוּבִית שֶׁל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל אֵיזוֹ מִסְעָדָה
וּמָצָאתִי גַּם תְּמוּנָה שֶׁל דּוֹרִית (חָלִיל) שֶׁהָיְתָה אִתִּי בַּכִּתָּה
שֶׁהִפְסִיקָה לְדַבֵּר אִתִּי, וְדֻוַּח לִי שֶׁזֶּה בִּגְלַל תְּנוּעוֹת פֶּלְוִיוֹת מְגֻנּוֹת שֶׁלֹּא לוֹמַר סוֹטוֹת
שֶׁעָשִׂיתִי בְּאֵיזוֹ מְסִבַּת רִקּוּדִים בְּכִתָּה וָו שֶׁלֹּא לוֹמַר זַיִן
הִיא בַּעֲלַת עֵסֶק בְּמַדְּעֵי הַחֶבְרָה וְעוֹשֶׂה סְקָרִים בְּתַשְׁלוּם וּמֶחְקָרִים עַל נָשִׁים בַּהֵרָיוֹן
הִיא בִּכְלָל לֹא דּוֹמָה לְעַצְמָהּ, וְאִם לֹא הָעֵינַיִם בִּכְלָל הָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁזֹּאת לֹא הִיא

שי גינות ניגנה בקלרינט

שַׁי גִּנּוֹת נִגְּנָה בִּקְלָרִינֶט
וְהָיָה לָהּ אוֹר בָּעֵינַיִם
הִיא הָיְתָה שְׁנָתַיִם מֵעָלַי
טְרוּדִי מֶסֶר הָיְתָה קוֹרֵאת לָהּ שַׁיְקִי
הִיא נָתְנָה לִי חוֹבֶרֶת תָּוִים כְּדֵי שֶׁאֲלַוֶּה אוֹתָהּ בִּפְסַנְתֵּר
נִסִּיתִי לִלְמֹד אֶת זֶה וְכָל פַּעַם הִתְיָאַשְׁתִּי אַחֲרֵי אַרְבַּע חָמֵשׁ תֵּבוֹת
לַמְרוֹת שֶׁזֶּה הָיָה פָּשׁוּט, אֲבָל לֹא הָיְתָה לִי מִשְׁמַעַת וְשִׁיטָה
וְאַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם הִיא שָׁאֲלָה וְאָמַרְתִּי עוֹד לֹא
וְאַחֲרֵי עוֹד שְׁבוּעַיִם הִיא בִּקְּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶת הַחוֹבֶרֶת
הִיא לֹא הִתְלוֹנְנָה וְלֹא נָזְפָה, אֲבָל הָיָה בָּרוּר שֶׁהִיא תָּפְסָה
שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמֶּנִּי כְּלוּם וְהִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד אָז לֹא אָמַרְתִּי שׁוּם דָּבָר
אוֹ אוּלַי אָמַרְתִּי סְלִיחָה
וְהַיּוֹם הִיא בֶּאֱמֶת צַלֶּמֶת מְפֻרְסֶמֶת וּמִמֶּנִּי בֶּאֱמֶת לֹא יָצָא כְּלוּם
בֵּינְתַיִם

אִשְׁתִּי כּוֹעֶסֶת שֶׁאֲנִי כָּל הַזְּמַן כּוֹתֵב דְּבָרִים שֶׁל פּוּר מִי
שֶׁזֶּה בְּאָמֶרִיקָאִית הוֹ כַּמָּה אֲנִי מִסְכֵּן, רַחֲמוּ עָלַי בְּבַקָּשָׁה
הִיא רוֹצָה לְהִשָּׁעֵן עַל גֶּבֶר חָזָק
אָז דְּעוּ לָכֶם כֻּלְּכֶם
שֶׁלִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים שַׂמְתִּי אֶת הַטֶּלֶפוֹן עַל הַפְּסַנְתֵּר
וְנִגַּנְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי אֶת מוֹמֶנְט מוּסִיקָלִי מִסְפָּר שָׁלוֹשׁ בְּפָה מִינוֹר מֵהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף
בִּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אִחוּר.  אָז אֲנִי מַחְלִיט בָּזֹאת בְּאֹפֶן חֲגִיגִי וּמְנֻקָּד
שֶׁאֲנִי בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, וְעַד גִּיל שְׁלוֹשִׁים (כְּלוֹמַר עַד גִּיל שִׁשִּׁים)
אֲנִי אֶהֱיֶה סוֹף סוֹף גָּאוֹן בְּפֹעַל וְלֹא רַק בְּכוֹחַ.  עוֹד תִּשְׁמְעוּ עָלַי.  רְאוּ הֻזְהַרְתֶּם.